"איננו צריכים לספר לכם כיצד נראית כיתה, כאשר המורה בא ומודיע כי "בעוד שבוע ימים נצא לטיול". ולטיול גדול דווקא, לגליל העליון, ונראה גם את התנור ונהיה במטולה.
- גם בתל חי נהיה?
- ודאי! הרי את תל חי עוברים בדרך!
ההתלהבות היתה גדולה וההכנות היו, כרגיל, רבות ומוגזמות. הנערים התרוצצו בין מכריהם והצטיידו במימיות, ילקוטים, שקי שינה, חבלים, אולרים - מישהו אפילו השיג מצפן!"

כך מתחיל סיפור הרפתקה. הרפתקה של ילד צעיר שחלה בדיוק לפני הטיול השנתי של כיתתו לגליל ונאלץ להשאר בביתו. את אמנון "אמיק" הילד, גיבור הסיפור, גיליתי במקרה. כנער חובב ספרים, היתה ספריית בית הספר מקום בו ביליתי רבות. הייתי מאותן תולעות ספרים החביבות כל כך על ספרניות חמורות סבר, אחד המשאיל שני ספרים יחדיו, וחוזר למחרת על מנת להחליפם, לאחר שבלע אותם בשקיקה.
יום אחד, באחד מביקורי בספריה תוך חיפוש אחר ספר"עבה" (היתה לי חולשה לספרים "עבים" ולא משנה על מה) נחה ידי על ספר "עבה" שכזה. אולי היתה זו יד המקרה, אולי גורל שנקבע מראש, אולם ספר זה שינה את חיי.
כבר באותו ערב צללתי אל תוך הרפתקאה מופלאה. גיליתי את אמיק הנער, שהציל גמל אשר נפל אל בור, וגילה כי מדובר לא בסתם גמל, אלא בגמל פלאי, היודע לדבר בשפת אנוש. אותו ליליה, מתחת לשמיכה יצאתי למסע, ששינה את חיי. יחד עם אמיק הילד, וקלרגל הגמל, יצאתי אל מרחבי הנגב, בנסיון להשיב את קלרגל אל ביתו.
בדרך עברנו יחדיו הרפתקאות, גילינו מקומות, ידענו שמחה ועצב, אפילו טעמנו לראשונה חוויה פסיכודלית בעקבות אכילת שכרון המדבר זו הובילה אותנו במסע במנהרת הזמן אל עציון גבר של ימי שלמה, שם מצאנו עצמנו עבדים ביצור הנחושת ממכרות המלך שלמה בתמנע. לא הנחתי את הספר, וכשסיימתי לקוראו ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיי. אני רוצה לטייל. לצאת להרפתקאות. לגלות גמלים פלאיים דוברי עברית, לנדוד בין שבילים והרים, השתוקקתי להיות אמיק הילד ההרפתקן.
מסע לארץ הנגב היה שמו של הספר. ולימים גיליתי, שהוא אחד מסדרת ספרים מופלאה, פרי עטה של הסופרת רינה הברון. למפגש שלי עם ספר זה היתה ללא ספק השפעה עצומה על חיי.את החלום הזה לא בלבדשלא זנחתי להיפך: התבגרתי, והתשוקה לצאת לטייל אל המרחבים לא עזבה אותי אלא הלכה התעצמה. כבר בגיל צעיר יצאתי להרפתקאות על רכס ההר החשוף, שמעל לביתי בחיפה וגיליתי את הפרחים, החרקים, השבילים הנסתרים, החורים הקטנים שבסלע אותם דימיתי למערות ענק. חוויתי את תחושת השכרון והחופש שבטיול, את הכיף שבגילוי. ככל שבגרתי כך הפכו הרפתקאותי גדולות יותר, רחוקות יותר, תחילה אל הכרמל ובהמשך-אל המקום שריתק אותי יותר מכל - המדבר.חופשות רבות מבית הספר, ביליתי בטיולים. בגפי ועם חברים "משוגעים" לעניין כמוני, התחלתי לחרוש את שבילי הארץ: טיולים אל נחלי הגליל והגולן, אל ואדיות מדבר יהודה, רדיפות אחרי שטפונות המדבר, ירידה בצוקים,  וטיפוסים מפרכים לפסגות עטורות נוף, כל אלו הפכו ללחם חוקי. ומדי פעם הייתי מרים את ראשי, מביט למרחק ותוהה, האם אמצא אי פעם את קלרגל? ואולי אפגוש יום אחד באמיק הנער, מהלך בשביל מולי. גיוסי לצבא הוביל אותי אל חבלי ארץ רחוקים ולא צפויים. מצאתי עצמי "מסייר" על רכסי הרים רחוקים כמו השוף, הרי הלבנון, ג'בל ברוך. חוצה בחבלי ארץ מרתקים כמו הבקעה, מבקר בשרידי המקדשים בצידון וצור.עם שחרורי ידעתי מיד מה אני רוצה להיות "כשאהיה גדול". ידעתי שיותר מכל, אני רוצה להפוך את התחביב למקצוע. הרגשתי צורך להמשיך ולשוטט ברחבי הארץ, אך הפעם לא לבד. ב 1987 נרשמתי ללימודי הוראת דרך בבית הספר לתיירות חיפה, והתחלתי במסלול הכשרתי כמורה דרך. בקורס פגשתי אדם גדול, ענק, מופלא, איש המשמש לי השראה בכל זמן ובכל מקום, שאוליק בן משה, מגדולי מורי הדרך בארץ, האיש שאהבת הארץ, הטיולים, הסקרנות והרצון לגלות, זרמו בעורקיו כל העת. ואני? אני ידעתי שהגעתי למקום הנכון.מאז 1988, עת סיימתי את הכשרתי, וקבלתי את רשיון מורה הדרך ועד היום, אני מוצא עצמי נהנה לעשות את מה שאני אוהב יותר מכל:  לטייל! לטייל ולהוביל אנשים, ללכוד את נשמתם לרגע, לרתק אותם בסיפור, להסב את תשומת ליבם למשהו קטן אחד העוצר את נשמתם, להיות המכשף אחריו הולכים, עם חליל או בלעדיו, וכל אלה על רקע הנופים המדהימים של ארצנו, במשעולי הטבע וההסטוריה של ארץ ישראל